ביקורו של יאניס רייניס בארץ ישראל – יומן מסע

יומן מסע של רייניס בארץ ישראל

יאניס רייניס (Jānis Rainis) או בשמו האמיתי (Jānis Krišjānis Pliekšāns), המשורר הלאומי הלטבי, משורר התחיה הלאומית הלטבית, ביקר בארץ ישראל בשנת חייו האחרונה.

רייניס הוא כנראה הדמות החשובה ביותר בתרבות הלטבית במחצית הראשונה של המאה ה 20. הוא נולד בשנת 1865 בכפר קטן ליד העיר Ilūkste בדרום מזרח לטביה. אגב פרט מעניין, בדיוק 4 ימים אחרי שאמו Dora Plekšāne Stučka ילדה את המשורר הלאומי הלטבי העתידי, 20 ק״מ דרומית מזרחית משם, בגריווה,בפאתי העיר דווינסק, נולד אחד מחשובי ההוגים הדתיים היהודיים במאה ה 20 , הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

עוד פרט מעניין המקשר בין שתי הדמויות המרתקות. בין השנים 1875-1879 רייניס למד בגימנסיה הגרמנית ב….גריווה. יש סיכוי ששני הילדים אשר נועדו לגדולות נפגשו מידי פעם ברחובה של העיר הקטנה והנידחת.

אחרי שסיים את לימודי התיכון, המשיך רייניס ללימודי משפטים באוניברסיטה של סנקט פטרבורג. בשנות לימודיו באוניברסיטה הוא התחיל לכתוב עבור העיתון הלטבי Dienas Lapa (העלון היומי) ואחרי סיום לימודיו עבד כמתמחה במשרדי עורכי הדין בוילנה שבליטא ובעיר יילגנה (עד 1795 הייתה זאת עיר הבירה של נסיכות קורלנד – מיטאוּ)בדרום לטביה.

בהמשך דרכו הפך רייניס לעורך הראשי של העיתון Dienas Lapa ועבד כנוטריון בפוניבז׳. בשנה לפני שרייניס עובר לפוניבז׳ בליטא, הרב קוק מתמנה לרבה הראשי של קהילת בויסק (Bauska) – 85 ק״מ צפונה משם.

רייניס הופך לסוציאל דמוקרט פעיל, נעצר ונכלא בבתי הכלא של האימפריה הרוסית בלייפאיה במערב לטביה ובריגה. בשנת הקונגרס הציוני הראשון, 1897, רייניס מתחתן עם המשוררת Johanna Emīlija Lizete Rozenberga המוכרת יותר תחת שם העת שלה Aspazija.

אחרי מהפכת 1905 מחשש לרדיפה פוליטית מצד שלטונות האימפריה הרוסית , רייניס ואספזיה מהגרים לשווייץ ומתישבים בלוגאנו. במשך 8 שנים (1906-14) רייניס כותב את הטרגדיה המונומנטלית שלו Jāzeps un viņa brāļi (יוסף ואחיו). כתיבת טרגדיה תהיה למעשה הסיבה העיקרית לביקורו בארץ ישראל בשנת חייו האחרונה , 1929.

בשנת 1916 בפואמה שלו Daugava , רייניס היה בין הראשונים שדיברו בזכות הקמת המדינה העצמאית בלטביה.

בנובמבר 1918 אכן הוכרזה מדינה עצמאית ורייניס עם אספזיה חוזרים למולדתם. רייניס קיווה להבחר לנשיאות אך תקוותו נכזבה. הוא הפך לדמות ציבורית מרכזית מאוד,פעיל פוליטי מטעם הסוציאל דמוקרטים, חבר בפרלמנט הלטבי עד קרוב מאוד למותו. הוא ייסד את תאטרון הדרמה בריגה והיה מנהל התאטרון הלאומי ומאוחר יותר שר החינוך. אגב בזכותו ובזכות אישתו , אספזיה אשר גם היא הייתה פעילה פוליטית והתמקדה בתחום קידום מעמד האישה וקידום החינוך , החינוך העברי בלטביה קיבל הכרה ותיקצוב ממלכתי במקביל לחינוך ביידיש, לדאבון לבם של הבונדיסטים ושאר אנטי ציונים סוציאליסטיים. רייניס נפטר בספטמבר 1929. כאמור בשנת חייו האחרונה הוא עוד הספיק לבקר בארץ ישראל ובמצרים ולראות מקרוב גם את האתרים הקשורים לדמותו של גיבור הטרגדיה שלו – יוסף, אך גם להכיר את הישוב העברי על גווניו ולבקר בקיבוצים, מהם, כסוציאל דמוקרט, הוא התלהב במיוחד. רייניס יצא מריגה בסוף מרץ 1929 ונסע דרך וינה ווונציה לעיירת נופש לחופו של הים האדריאטי. יחד איתו נסע רופאו האישי, בוריס ליפשיץ, בונדיסט יהודי יליד בילורוס, ואישתו של ליפשיץ. באיטליה החבורה שלנו בילתה כשבוע ואז בעיר טרייסטה עלתה על האוניה אשר הביאה אותם ב 17.4 לארץ ישראל.

בארץ ישראל רייניס התקבל כאורח רשמי של הנהגת הישוב העברי. ב 23.4 הוא כותב במכתב שנשלח ללטביה: ״אני האורח הרשמי של הממשלה היהודית המקומית. כבר 3 ימים לוקחים אותי במכונית בכל רחבי פלסטינה. הכל, עד האגורה האחרונה, על חשבון הממשלה. מארחים אותי מאוד ואפילו יותר מדי בלבביות״ ואז הוא מוסיף בהומור ״כל ערב לוקחים אותי לארוחות דשנות ועמוסות מכל טוב הארץ ובתמורה אני צריך לנאום״.

הוא תיכנן לשהות בארץ שבוע ואז עוד שבוע במצרים. התכניות השתנו והחבורה נשארה בארץ 3 שבועות ולמצרים נשאר להם פחות משבוע. רייניס כעיתונאי וותיק מתאר הכל וגם מביע דעות לגבי מה שהוא רואה ושומע.

בהמשך אני מביא תירגום (כנראה) ראשון בעברית של יומני יאניס רייניס מביקורו בארץ ישראל. בתירגומי החלטתי להתמקד בעיקר בהתרשמויותיו מהארץ ומתושביה ולדלג על הקטעים הפחות רלבנטיים לעניין הזה. אני מלווה את התרגום בהערות הנדרשות להבנת הכתוב כאשר רייניס מתיחס לנושאים הקשורים להיסטוריה, תרבות, טבע ואתרים בלטביה. אז נתחיל….

״לפלסטינה ! הארץ המחודשת. אני נזכר ב״הר הכחול Zilais kalns ״ שלנו (אתר פולחן אלילי עתיק במרכז לטביה), ״במערת האיש הטוב Labvira ala״ (מערת גוטמניס ליד העיר סיגולדה) ובמערות Māras kambari (מערות יפהפיות ליד העיר טאלסי במערב לטביה).

זאת ההזדמנות לראות במו עיניך את הראשוניות, הקדמוניות של המין האנושי, מקומות בהם חיו ופעלו קדמוננו. מקומות בהם התרחשו ארועים אשר בפשטותם וגדולתם הפכו ליסודות ההיסטוריה שלנו.

השירים והאגדות הפכו אותם לסמלים עבור כל הדורות הבאים ולכל מהלך ההיסטוריה האנושית. העוצמה שנשפכת מהמקומות האלה כל כך מרהיבה עד שאתה לא רוצה לפגוע בה אפילו על ידי מבט ארוך מדי. העוצמה אשר במהלך אלפי השנים גדלה, טיפחה קדושה, התחזקה והתעצמה גם לא זקוקה למבט. היא אפילו לא מעוניינת להפגע מהמבטים החוטאים. אבל הרצון הקדום והעמוק קיים. פתאום הכמיהה העתיקה והעמוקה תעורר אותך להתחבר אל הקודש, אל הסוד הכמוס, אל העוצמה האלמותית כדי להעלות את הרוח שלך מעלה מעלה…ולמות.

אבל לא, לא למות. זה יהיה רומנטי מדי, פואטי מדי וזה בלתי אפשרי בימינו אנו כאשר אתרי הכח והקדושה מושגים בקלות באמצעות רכבת או אוניה.

2.4.1929

לציונים יש שתי מטרות: מטרה לאומית – להעביר את האדמה לידיים יהודיות ומטרה סוציאלית – שינוי ובניה מחדש של החיים היהודיים כך שהיא תשתחרר מעוולות הקפיטליזם.

אדמות הלאום אשר נרכשים או מועברים במתנה לקק״ל כבר לא ניתנים למכירה.

יש שני סוגים של קולוניות חדשות: קואופרטיבי וקומוניסטי.

כבר בשנת 1897 הרמן שפירא הודיע: ״האדמה שנרכשת לא יכולה יותר להמכר, גם לא ליהודים. אפשרית רק חכירה ורק ל 49 שנים. בשנת 1927 הקולוניות החזיקו רק ב 1% מכלל אדמות פלסטינה ורק 20% מכלל האדמות אשר ברשות היהודים.

גם אנחנו (בלטביה) היינו צריכים ללכת בדרך הזאת וללמוד מהיהודים. במסגרת הרפורמה האגררית (רפורמה שהחלה בשנת 1920, אחרי מלחמת העצמאות הלטבית אשר במסגרתה אדמות של בעלי האחוזות הגרמנים הולאמו ואז חולקו לאיכרים) היה צריך לחלק את האדמה רק במסגרת חכירה. כך היינו עושים נפלאות. עכשו יהיה קשה לעשות את זה. מאוד קשה. יהיה צורך בשינוי חוקתי גדול ומסובך, רוויזיה גדולה וכו. יהיה צורך בהגנה מהתקפות מצד הקפיטליסטים הגדולים בארה״ב כמו גם מצד גרמניה ורוסיה. חוסר הרצון שלנו לעבוד טומן בחובו סכנה גדולה. צריך לצמצם את התקציב, את האינטליגנציה צריך להאכיל מהשדות. המדינות החדשות נחלשות, גרמניה פורחת בגלל העבודה הקשה.

אנחנו צריכים ללמוד מהרוסים – גוֹספּלאן (גוף ממלכתי בבריה״מ אשר היה אחראי על תיכנון המשק).

בגדול צריך חשיבה מחודשת לגבי המשק שלנו. למה הקבינט שלנו הלך ? (הוא מתיחס כאן לנפילת הממשלה השמאלית בראשות המפלגה הסוציאל דמוקרטית שרייניס היה חבר בה ומילא תפקיד של שר החינוך. הממשלה שרייניס היה חבר בה נפלה כשנה לפני ביקורו בארץ).

היום מציינים 159 שנה להולדתו של המשורר הלאומי הלטבי, איש ציבור ופוליטיקאי Jānis Rainis. אגב מחר יציינו 94 שנים למותו. מדובר בדמות מרתקת ומשורר דגול. מספרים שביאליק אמר עליו שאם רייניס היה כותב בשפה שהרבה יותר ממיליון אישר בעולם יודעים, הוא היה זוכה לתהילה המגיעה לו. בשנת חייו האחרונה רייניס ביקר בארץ ישראל וכתב יומן. לפני מספר שנים תירגמתי את יומן המסע שלו בארץ ישראל לעברית. לכבוד התאריך אני ממליץ להחשף לנקודת מבטו של איש תרבות ואיש ציבור מלטביה הרחוקה על המצב בארץ ישראל בשנת 1929.

רייניס הוא כנראה הדמות החשובה ביותר בתרבות הלטבית במחצית הראשונה של המאה ה 20. הוא נולד בשנת 1865 בכפר קטן ליד העיר Ilūkste בדרום מזרח לטביה. אגב פרט מעניין, בדיוק 4 ימים אחרי שאמו Dora Plekšāne Stučka ילדה את המשורר הלאומי הלטבי העתידי, 20 ק״מ דרומית מזרחית משם, בגריבה,בפאתי העיר דווינסק, נולד אחד מחשובי ההוגים הדתיים היהודיים במאה ה 20 והרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

עוד פרט מעניין המקשר בין שתי הדמויות המרתקות. בין השנים 1875-1879 רייניס למד בגימנסיה הגרמנית ב….גריבה. יש סיכוי ששני הילדים אשר נועדו לגדולות נפגשו מידי פעם ברחובה של העיר הקטנה והנידחת.

אחרי שסיים את לימודי התיכון, המשיך רייניס ללימודי משפטים באוניברסיטה של סנקט פטרבורג. בשנות לימודיו באוניברסיטה הוא התחיל לכתוב עבור עיתון לטבי Dienas Lapa (העלון היומי) ואחרי סיום לימודיו עבד כמתמחה במשרדי עורכי הדין בוילנה שבליטא ובעיר יילגנה (עד 1795 הייתה זאת עיר הבירה של נסיכות קורלנד – מיטאוּ)בדרום לטביה.

בהמשך דרכו הפך רייניס לעורכו הראשי של העיתון Dienas Lapa ועבד כנוטריון בפוניבז׳. בשנה לפני שרייניס עובר לפוניבז׳ בליטא, הרב קוק מתמנה לרבה הראשי של קהילת בויסק (Bauska) – 85 ק״מ צפונה משם.

בשנת 1916 בפואמה שלו Daugava , רייניס היה בין הראשונים שדיברו בזכות הקמת המדינה העצמאית בלטביה.

בהמשך אני מביא תירגום (כנראה) ראשון לעברית של יומני יאניס רייניס מביקורו בארץ ישראל. בתירגומי החלטתי להתמקד בעיקר בהתרשמויותיו מהארץ ומתושביה ולדלג על הקטעים הפחות רלבנטיים לעניין הזה. אני מלווה את התרגום בהערות הנדרשות להבנת הכתוב כאשר רייניס מתיחס לנושאים הקשורים להיסטוריה, תרבות, טבע ואתרים בלטביה. אז נתחיל….

2.4.1929

אדמות הלאום אשר נרכשים או מועברים במתנה לקק״ל כבר לא ניתנים למכירה.

יש שני סוגים של קולוניות חדשות: קואופרטיבי וקומוניסטי.

אנחנו צריכים ללמוד מהרוסים – גוֹספּלאן (גוף ממלכתי בבריה״מ אשר היה אחראי על תיכנון המשק).

היום הראשון בארץ ישראל

17.4.129

הגענו ליפו בשעה 2 בבוקר. אותנו משחררים ראשונים ואנחנו יורדים מהאוניה בשעה 7. הקונסול שלנו אירגן הכל. כל הנוסעים נדהמו. הרציף ממש על חוף הים. אין נמל. הסבלים ערבים. עובדים זריז ויעיל. בעיר יש גם הרים (אחרי לטביה השטוחה הגבעות של תל אביב נראים כמו הרים), הגגות שטוחים, לפעמים רואים כיפות על הגגות. הערבים שחורים, פנים עצבניות ורציניות. על הראשיהם חובשים מטפחות. נשים נקרות בדרכנו לעתים מאוד נדירות. הן עטופות בכיסוים שחורים ולבנים. גמלים עם ראשים מורמים, חמורים קטנים עם אריזות גדולות על גביהם.

שוטר יהודי מכוון את תנועת המכוניות. רואים גם סוסים. בעיר מדברים ב 3 שפות – עברית, ערבית וגם צרפתית או אנגלית. אך יותר צרפתית.

באוניה קיבלנו אישורים רפואיים. בצד בודקים את המטען האישי. מאוד חפיף. עלינו בכלל לא הסתכלו. נוסעים למלון. עד השעה 11 אנחנו חופשיים אבל מתחילים להגיע אורחים. יופה (לייב יופה) המשורר ופקיד בכיר מקרן היסוד. עוד באוניה באו לקראתנו שני נציגים ממפלגת הפועלים. יחד עם יופה הגיעה גברת רוזובסקי ועוד 2 אנשים מצ׳כיה. יותר מאוחר הגיעה שוב גברת רוזובסקי עם בעלה, מוזיקאי חביב מאוד, תלמידו של ויטולס. (Jāzeps Vītols היה מלחין, מחנך ומבקר מוזיקה לטבי נודע. היה מגדולי וחשובי המלחינים הלטבים במחצית הראשונה של המאה ה 20).

בשעה 11 יוצאים לפגישה. החליפה השחורה שנמסרה לגיהוץ עדיין לא מוכנה. הקונסול שלנו לוקח אותנו במכוניתו לבית העיריה. דיזנגוף , זקן חביב שפך קפה על המכנסיים שלי, הביא לי במתנה אלבום עם חתימתו. בעיריה פגשתי כמה מנוסעי האוניה. את פקידי העיריה ממנה קומיסר אנגלי מתוך רשימת מועמדים. גם תושבי תל אביב מרוצים מהסידור הזה בגלל המפלגה ובגלל הערבים. על הקירות תלויות תמונות של אישים חשובים. גם של איינשטיין ושל רוטשילד.

מראים לנו את העיר. זה יהיה אתר נופש. האקלים בריא, חוף הים נעים לרחצה. את העיר בנו ב 4 שנים. אני שם לב לחוסר אחידות סגנונית. נראה כאילו הכל בנוי באותו גודל אך זה לא נראה כמו בתים חסרי טעם שנבנים להשכרה. בשעה 12 לוקחים אותנו לקומיסר הבריטי של דרום פלסטינה. זקן, גבוה, חטוב, בחליפה אפורה, עם שפם קטן, מאוד נחמד, שומר על ריחוק.

האנגלי מספר לנו שהבריטים מעניקים לכולם חופש. גם בלטביה כבר מימי Habeas corpus.

פלסטינה היא ארץ מאוד מגוונת. ארץ של ניגודים. עמקים עמוקים , הרים גבוהים. מצד אחד אנשים מודרניים אך מהצד השני ערבים אשר נתקעו 500 שנה מאחור . לחיות ביחד אפשר רק מתוך סימפטיה הדדית. כאן ציינתי שלנו יש סימפטיה כלפי האנגלים אשר סייעו לנו במלחמת העצמאות שלנו. ואז הוא הזכיר את ה Habeas corpus. הערתי לו שבאותה המאה ה 13 כאשר האנגלים פירסמו את ה Magna charta Libertatum, אצלנו התחיל השיעבוד הגרמני והרס החרות. האנגלי סיים בברכות עבורי בתור לטבי והביע תקווה שאני אהנה מביקורי כאן.

אחרי הביקור ארוחת צהריים. אוכל יהודי טוב. לא מגישים מים עם הארוחה. לא יודע כמה זה יעלה. המלון די טוב ונקי. גינת פרחים מול החלונות. ריח ההדרים מתפשט בכל העיר. אקליפטוסים, ורדים, דקלים. המלצרים מאוד נחמדים , בחולצות לבנות אך לא נקיות מדי.

נחתי כחצי שעה ואז בשעה 15:00 הלכנו לבקר את המשורר ביאליק.

יש לו רחוב משלו ובית משלו. הוצאת ספרים גדולה. הסגנון ממש כלבבי. עמודים, פסיפס זכוכית יהודי, קערה מדמשק, שטיחי קיר סוריים, אגרטלים מצריים. ביאליק מדבר על המינוחים בעברית העתיקה. יש לו ספר שלם על זה. מילון יהודי אשר יוצא כבר 25 שנה.

יש לו גם פסיפס רצפה איטלקי. אני מעניק לביאליק את ״יוסף ואחיו״ שלי בתירגום גרמני. הוא מדבר על נושאים יהודיים כלליים. אני מלא התפעלות. הוא תירגם הרבה לעברית משפות אחרות.

בשעה 4 אחר הצהרים אנחנו ממשיכים לבית התרבות של הפועלים. הם קיבלו כסף מקרן היסוד, מארגנים חוגים, הרצאות, כמו מועצת החינוך הבלתי פורמלי אצלנו. יש להם כ 60 ארועים בחודש. השלמות לבית הספר. אולפן עברית לעולים החדשים. בית הספר למבוגרים אחרי הצהרים. ספריה מרכזית. כ 90 מחלקות עם 70 אלף ספרים. אולמות קריאה, ספריות ניידות. את הספרים הם קונים מההוצאות או מקבלים כתרומה. אף אחד לא מחוייב לתת להם את זה בחינם. גם הספריה הלאומית ליד האוניברסיטה לא מקבלת כלום באופן מחייב. הרבה ספרות יפה. בלטבית אין. יש גם עיתונים. יש להם גם הוצאה משלהם. מוציאים לאור ספרי פועלים: קאוטסקי,לסל, מרקס, דיונאו. בית מיוחד אבל כבר קטן עבור הצרכים שלהם. הבתים נבנים כך שמאוחר יותר אפשר להוסיף עוד איזו קומה. לכן הגגות שטוחים אבל כמו מרפסת. הרבה בתים פרטיים למשפחה אחת.

אין בתי כלא, אין רציחות, אין גניבות. לא נועלים את הבתים. אין עגבת. אין אלכוהוליזם ואין עניים. בבית הדפוס של הקואופרטיב כ 60 עובדים. כולם מאורגנים, מסודרים. יש להם מכונית משלהן אשר לוקחת עובדים למקומות עבודה נוספים. מתרגמים הרבה לעברית אבל רק לפלסטינאים כי האירופאים קוראים בשפות אחרות. למשל ז׳אן קריסטוף של רומן יוצא ב 2000 עותקים. הדפוס מדפיס בשעה אחת 2500 דפים. בבית הדפוס השקיעו כ 8000 פאונד אנגלי. בנק הפועלים מעניק אשראי. הפועלים זוכים לשכר טוב יותר מאשר במקומות אחרים. עיתון הפועלים , אותו מדפיסים כאן, בבית הפועלים, יוצא מידי יום ב 4000 עותקים. לפועלים קופת חולים משלהם. הרבה חולים, משלמים הרבה אך תמותת התינוקות מאוד נמוכה – 15 לכל 1000 לידות. אצל הערבים הנתון גבוה בהרבה – 45. בכלל התמותה נמוכה.כולם אינטליגנטים, גם הפועלים.

השעה 17:00 בבית ההסתדרות. כן מרוכזים כל הקואופרטיבים, אירגוני העובדים ומועצות הפועלים אשר נבחרות בבחירות חופשיות. באירופה זה כבר לא קיים.

הערבים, מלבד עובדי הרכבת אשר ביחד עם היהודים, לא מאורגנים.

עובדי החקלאות מתחלקים בין המתישבים לבין חסרי האדמה. כולם רוצים להיות מתישבים אך אין מספיק כסף. חסרי האדמה כ 6000. מתישבים כ 3000. לחסרי האדמה תמיד יש עבודה גם כאשר פועל ערבי ב 50% זול יותר מפועל יהודי.

למרות שהפועל היהודי יקר יותר , הוא משתלם יותר כי לא צריך להשגיח עליו והוא גם בעצמו צרכן.

הערבי לא.

מתחילה להתפתח תעשיה. יום העבודה – 8 שעות. אין חוק שמסדיר זאת אל כולם מקפידים על הכללים. אין גם חוק המחייב חברות בקופת החולים. הממשלה משקיעה כל שנה כ 100 אלף לאט. היהודים מקבלים 20 אלף. השאר הולך לערבים. האנגלים גם לוקחים מסים לאנגליה. כמיליון לאט בשנה.

מביאים תה. מביאים ספרים. האווירה לבבית. נישאר פה עד ה 1 במאי. בדרך פוגשים בחור יהודי מאיזה אירגון בריגה. עכשו הוא גר פה. כ 20 פועלים של רוטנברג מזמינים אותי. יש קואופרטיב של נגרים אשר התקינו גן תפוזים.

הארטלים עובדים עם הציוד והכלים משלהם. אשראי לא נצרך ואם כבר צריך אז פונים לבנק של הפועלים.

בקרב היהודים קיים חשש שאם היהודים ישארו במיעוט, הרוב הערבי יכול פשוט להרוג את כולם ולהשתלט על האדמה המעובדת.

נכון להיום מול 600 אלף ערבים עומדים כ 100-120 אלף יהודים. יתכן שמקדונלד יתן שלטון עצמי אבל לך תסמוך על האימפריאליזם האנגלי.

הנה סיפור. בנו חלקי הבטון של הבניין והיה צריך לסיים בזמן, עד ליל שבת. כולם ניגשו לעבודה תוך כדי שירה, כשסיימו פצחו בריקוד. כולם מלאי התלהבות, גם הסקפטיים ביותר. כאן טיפוס היהודי המוכר לא נופל. הכל מנוהל. אינטליגנציה גבוהה. נהג יהודי קורא פילוסופיה. 100 אלף תושבים קוראים ספרים שמודפסים ב 1000-3000 עותקים. כל אבן מונחת עם זיעה ושירים.

אני אוסף בדיחות, אגדות, שירים יהודיים. מוזיקאי מדבר על מרטו בצורה מוגזמת. שומעים נהמת החמורים. כאילו מדובר בעם נרדף ולחוץ. סובלים הכל. כמו החמור. הרחובות סלולים. אין עדיין מדרכות. קודם כל בונים בתים לילדים, אז מכלאות לבעלי החיים ואז בתים לעצמם. תל אביב , כמו התל של האביב, מוארת, שמחה ואילו בירושלים הכל אפור, הכל קשוח. מעט פרחים ומאידך הרבה שדרות של עצים. הם קוראים לעירם ״עיר גנים״. אבל זה רק בעתיד. כמו החשק לאדמה. כמו התגשמות השאיפות והתקוות של העם היהודי. לא רוצים להיות סוחרים. את הסחורות מוכרים כאן הערבים. היהודים רק מייצרים. אין יערות, מעט שדות, מעט קברים. יש ציפור דרור.

18.4

שטיין, תלמיד בן 19 מריגה. בלומברג, גם בן 19. בית ספר חקלאי לבנים בלבד.

כל עץ קדוש.

קולוניה לנשים עם 20 בנות תיכון. יש איזו חווה ששייכת לרוטשילד. איזה זקן משם אומר לי, ״מאוד חיכיתי לך״. בחווה פועלים קואופרטיבים. רוטשילד משלם . יין כשר. גם לארה״ב מכניסים כמה ארגזים אבל פלסטינה מתקשה להתחרות בארצות קרובות יותר.

אישה יהודיה אחת בתגובה לברכתי אומרת, ״הצלחנו כבר להשיג הרבה. בהתחלה התמודדנו עם המשימות הקשות ביותר. היינו צריכים להתחיל הכל מאפס. אם לא נצליח לסיים, הילדים ימשיכו. יש הרבה טענות כלפינו אבל הדרך חדשה ואנחנו ממשיכים קדימה גם אם לאט לאט. הילדים שלנו יהיו בעלי עמדות לאומיות (במקור: לאומנים) וימשיכו את דרכנו. בינינו יש עוד הרבה חילוקי דעות. הילדים יגדלו בלעדיהם. תהיה להם פסיכולוגיה חדשה״. העבודה משותפת. ללא שכר. ללא שכירים כי שכירים בעלי ניסיון קשה למצא. יש תכנית לטיפוח והגנה על אימהות. משחררים מהעבודה 4 שבועות לפני ועד 8 שבועות אחרי הלידה. יש כבר ניסיון של 10 שנים כך שאפשר להמשיך. לא מתעייפים.

21.4

דגניה. כך קוראים לקולוניה הגדולה ביותר בפלסטינה. יש בה 65 עובדים. מחציתם נשים. 20 משפחות. 40 ילדים. 23 רווקים. 80 פרות, מתוכן 40 חולבות. אלפים רבים של עופות. מעט סוסים אבל יש 2 טרקטורים. בשנה קוטפים 2 טונות של בננות. דגנים מגדלים רק לצרכים מקומיים.

את החלב שולחים לחיפה המרוחקת כ 3 שעות נסיעה. קבוצה של 4 נשים מטפלת ב 40 פרות.

בדישון מטפלים הגברים. לעבודות האלה אין מכונות. ערב קודם כולם דנים בחלוקת העבודה של היום הבא. מחלקת התרבות שולחת מדריכים למספר ימים. המומחים והמנוסים עובדים ביחד עם כולם, מסבירים אבל אין מפקדים ופקודים. חוצות הקולוניה מזכירות את הבתים המטופחים של קורזמה (מחוז במערב לטביה) אבל החצר לא נקיה.

משטחים מבטון או מעץ ברפת. ליד כל פרה כתוב שמה. בחצר דקלים ועצי נוי.

על שולחנות האוכל מניחים מפות ופרחים ליופי. מגישים תה עם ביסקוויטים.

החדר המשותף לא יכול להכיל את כל הסועדים ועל כן בונים תוספת.

בית אבן, מסביב אסמים, מחסנים, לול תרנגולות. יש גם יונים. השדות מטופחים יותר מאשר בקולוניות אחרות. הם כבר לא זקוקים להזרמת הון. עוד מעט יתחילו להחזיר חובות. הנואמים רגועים אבל אחד מתלהב. האם הוא סוציאליסט ?

הוא עונה: ״אנחנו אנשים עובדים, אתה יכול לקרא לנו סוציאליסטים. למעשה כולם חברים במפלגה. שמתי לב שאין אחידות דעים מלאה אבל בגדול אין הרבה חילוקי דעות.

איזה בחור צעיר: ״מדובר בניסוי יקר וחשוב אבל לא בגלל הסוציאליזם. לפני הכל אנחנו רוצים שינוי פסיכולוגי. רוצים לפתח סבלנות. מצאנו יותר ממה שקיווינו. זה לא קשה, מה שאנחנו עושים. רק צריך לוותר על הדברים הקטנים, הפעוטים.

חייבים ביקורת עצמית מפותחת וסובלנות. גם דוגמאות. שיוויון חברתי לא קשה.

המלונות של הערבים נראים כמו בארות מים, כמו באר יוסף עם כיפה. כמו בתי קברות. 4 ערבים מתרחצים בשלולית. מסביב לשולחן ממתקים 6 בנים. צועקים בקול רם, מגרשים זבובים ומנפנפים בידיים. מעיין חם. 65 מעלות. המים מלוחים ותוססים. בריכה אחת עבור 8 אנשים, אחת עבור 18 ועוד אמבטיה לאדם אחד. בוץ רפואי אשר מרפא מחלות עור ושגרון. מרחצה בבריכה המחלות לא מדבקות . מבחוץ רואים את מקור המעיין בצוק. מחממים מים גם בדליים. את המעיין החכירו לאיזה ערבי. ליהודים לא נתנו זכיון למרות שבראשות העיר עומד יהודי. העיר העתיקה קטנה אך מוגנת על ידי חומה , בקטעים מסויימים הרוסה. לפרקים בתוך החומה בנו בתים חדשים. הבתים בנוים מאבן שחורה עם סיד לבן. נראה ססגוני. כמה מהבתים צבועים בכחול מבריק. הגגות פנוים. מסביב לבתים חומות אבנים. סנוניות. ציפורים זרות כלשהן. גם ציפור דרור. אישה זקנה צועקת על הנהג. לא מספיקה לשוק עם האוטובוס. לובשת משהו שנראה כמו מכנסי תחתונים בצורת שק ענק בין הרגלים. למעלה כפתן קל וארוך. מעליו סוודר ועוד מעליו מעיל שחור, חום, צהוב או אפור. על הראש מטפחות לבנות או צבעוניות עם לבוש שחור מסביב.

22.4.1929

יער ברושים גבוה מעל הים. השאלה הלאומית הראשונה היא איך להפוך ספסר לפועל ?

יש ביטוח רפואי לכולם , גם לבעלי חיים. הכל נמכר ונקנה באמצעות קואופרטיבים. אין חנויות פרטיות. את הילדים מגדלים על חשבון הקהילה. על 600 דונם אדמה 2 טרקטורים. עובדים 3 ימים בשבוע. ילדים גדולים מטפלים בקטנים. יש גם גן ילדים. קיימת ועדת תרבות וועדת המשק. נבחרים לשנה. המזכירים עובדים בשכר. 2 נפחים , סנדלרים ,מורים, שומר. מארגנים קונצרטים, הרצאות.

בית יתומים. ילדים בגילאי 12-18. מקבלים חינוך טרום תיכוני. לומדים גם חקלאות. 20% מהילדים לומדים תמורת תשלום בתנאי פנסיון. רפובליקה קטנה: בוחרים ועדות, בית משפט משלהם. לא מזכיר בית יתומים. 18 מחנכים. רופא. עובדים על סידור ורווחת בית הספר. צריך ממש לעצור את הילדים שלא יעבדו יותר מדי. בית הכנסת מזמין את כולם אך אפשר לוותר.

סדר היום: קמים ב 6:30. ארוחת בוקר: ביצים, חלב, קפה. עבודה ולימודים. 11-14 מנוחה וארוחת צהרים. 2-6 עבודה. יוצא שללימודי תאוריה מקדישים 4 שעות ולעבודה מעשית גם 4 שעות. ספריה, מקהלה, פסנתר, ספורט, ישיבות משותפות , מערכת. פעם בשנה כל אחד בוחר לעצמו עבודה. עבודות קטנות מחלקים כל שבוע. עובדים כל השנה. הילדים בריאים. לבית המשפט

בוחרים 4 חברים. התביעה וההגנה פתוחים לקהל. לא משקרים ולא גונבים. בנוכחותי התנהלו 3 דיונים בבית המשפט.

1. אחד איחר לקבלת אורחים. ההחלטה – להציע לנאשם לוותר על תפקיד הכבוד שלו.

2. רופא התלונן שתורן הניקיון לא מקפיד על הסדר בחדר.

3. מישהו יצא מבית הילדים לסידורים כלשהן. יצא וחזר רק כעבור 20 יום. החלטה: להשהות את זכויות האזרח שלו ל 3 חודשים. גם הילדים שופטים אך הם נראים מפוחדים.

היו״ר נושא נאום.

יחסי בנים בנות בסוף לא נידונו בועדה. עובדים באופן נורמאלי. באוויר צח. מתקלחים במים קרים. בנים ובנות גרים ביחד. ביחסי ידידות. אפשר להתאהב בקלות. יודעים את זה ולוקחים בחשבון. כה נאיבי ופשוט. בקרב הבוגרים נוצרים זוגות.

23.4.1929

ערב בחיפה. ים. יהיה נמל אך עדיין אין. 40 אלף תושבים, מתוכם 16 אלף יהודים. יש גם רובע גרמני. מסביב העיר יש גם קולוניות יהודיות. האוכלוסיה בחיפה מגוונת. בית העולים היהודים קולט עד 400 איש. מאובזר בצורה די פרימיטיבית. 3 בניינים.

מערת אליהו נמצאת די גבוה. מסביבה בנינים של ערבים. הכניסה סגורה. המערה די גדולה. מדליקים נרות. המקום קדוש גם לערבים. אנחנו מצלמים. העורבים של אליהו בהר הכרמל, בעבר זה היה סמל האביב. אליהו הורג 300 ממאמיני הבעל. עכשו כאן הר קירח עם בתי קיט ומלונות. גן (פארק) ערבי יפה אשר שייך לכת קדושה. בגן קבור המייסד שלהם. למעלה על ההר בית החולים של הפועלים ובית הבראה. עכשו ריק. תצפית יפה על העיר. הכרמל שולט על הסביבה. חלקו ממש חודר לתוך העיר. חוף הים חולי. מתארחים אצל שפירא.

הוא הוציא לאור מספר אלבומי ציורים יקרים. הצליח להציל מהרוסים חצי מהחפצים וחצי מהספרים. כאן הוא הפך מאיש ספרות לתעשיין של מיץ לימון. הבית עלה 8000 לאט. בהשוואה לריגה הוא די יקר. בבית 25 חדרים.

הוא צריך לשלם כסף למפעל הבטון של סלסר. בנו התחתן עם בחורה יהודיה יפה, בנה בית, עובד במפעל. מרוויח 40 פיאסטרות. הוא מריגה. מדבר לטבית. זוכר אותי. ממשיכים הלאה. מצטלמים ליד מגדל. בקרבת נחלת היה קרב של קישון ודבורה.

ממשיכים להר תבור. פוגשים את גברת גוטגלד.

בעפולה שוב אוכלים ארוחת צהרים. באר יעקב. מתרשמים משרידי קבר יוסף. מעל הקבר מבנה עם כיפה עגולה. בסמוך לקבר נמצא בית הספר לילדים ערביים. הבור שבעמק דותן, אליו זרקו האחים את יוסף עדיין קיים. לכל פיסת אדמה קשורה איזו אגדה. מערת שמעון, מערת דוד, אליה הוא ברח מפני שאול. וכאן, קברו של יוסף.

איזה יהודי אוסטרלי מספר שערבים מתפללים הרבה אך עובדים מעט.

בשעה 10 נוסעים. שוק. מצאו את החומה השלישית אבל על זה לא כותבים כי זה עלול לעורר מהומה אצל הנוצרים והערבים. כי אז יצטרכו להעביר את מקום קבורתו של ישו, את ויאה דולורוזה, את מנזר אקה הומו, משם יוצאות תהלוכות. תחנה שבה הניחו את הצלב ונעצרו. כנסיית הקבר. כנסיית אברהם.

בית לחם. קבר רחל. מאוד דומה לקבר יוסף.

לכנסיה מבחוץ יש מראה של מחסן אך בפנים סגנון של כנסיה ביזנטית. קברים של שליחי ישו.

בערב ממשיכים ברכב לתל אביב. היינו אמורים לפגוש סטודנטים. הם חיכו אך איחרנו. פוגשים את רובינא, שחקנית ביישנית. מכירה אותי מקמרי (אתר נופש בלטביה) ומהצגה שלי ״יוסף ואחיו״.

25.4.1929

ברכב חוזרים לירושלים. עולה 40 פיאסטרות. 3 ביקורים. נפגשים עם הנציב העליון (ג׳ון צ׳נסלור) חכם ונחמד. שואל על לטביה ועל הקומוניסטים. אחר כך פוגשים איזה ספורטאי. לא הכי חכם. מספר בדיחה מעיתון אנגלי: ״יהודי נותן פאונד שלם למצחצח נעלים. למה כל כך הרבה? אי אפשר לדעת, אולי עוד תתמנה לנציב העליון בפלסטינה ואז תזכור לי את זה. נפגשים עם זילברמן.

26.4.1929

ערבים מספרים הרבה גוזמות על כל האתרים המשמעותיים. ״פה ישו נולד ונפטר. פה הוא נשרט, פה הוא ירק….

בתו של איזה רב התחתנה עם חלוץ. ״למה התחתנת עם גוי״ ? שאלו אותה.

״האם אני גוי״ שאל החלוץ ?

השפה שלי – עברית, האדמה שלי פלסטינה והאמונה שלי – חלוציות (בלי אמונה).

הנחת אבן הפינה לבית הממשל היהודי (בניין המוסדות הלאומיים בירושלים) . אוסישקין פותח. הרבה נאומים. וורבורג מאמריקה עם שפם כמו אצל ספרדים, כל שנה תורם סכומים גדולים. ליפסקי, מנהיג ציוני אמריקאי. נציג קנדי. בסוף שרים הימנון. אחר כך זקן תימני שר עוד איזה שיר מחוץ לתכנית. השיר שלו נגע במיוחד. הגענו כשזה כבר התחיל. עיתונאי אחד מפנה לי מקום בשורה הראשונה. הנציג הירושלמי דיבר בהברה ספרדית מסורתית יפה. שותים מים מינרלים מוגזים מיצור מקומי.

ירושלים רבה עם תל אביב על מעמד.

אני חושב שירושלים תהיה וושינגטון, תל אביב – ניו יורק, חיפה תהיה לבוסטון, כשיגיע הנפט ממוסול.

עולים לרכב ונוסעים לתל אביב. מנוחה. ב 3 וחצי מגיע אדון פ׳ עם אישתו. אני מכין נאום. נח עוד עד השעה 7 ואז הולכים לאוסישקין. הוא מעניק לי ספר עם הקדשה. אדם נחמד מאוד. מקדיש לי הרבה תשומת לב. אדם עשיר. ברח בעזרתם של רדק וטרוצקי. ממליץ על ספר של טרוצקי איך להתנהל עם דיפלומטים. ברח לגרמניה. קנה יערות בזול בפינלנד. בנו חלוץ. חי רק מיגיע כפיו. הוא היה בבית אך שם (לדבריו) משעמם. אבא בטח יבקר ויתן כסף לפרדסים ״כדי לאכול לחם מעשה ידיו״.

אני שואל ״האם התעשיה לא גוזלת כח מחקלאות״ ?

לא, הוא עונה. יבואו עוד עולים ותספיק עבודה לכולם. אנחנו יכולים לקלוט עוד 7 מיליון. גם הערבים יכולים להתפתח. הם לומדים מיהודים ויכולים להודות להם. קלצ׳קין (כנראה שחקן הבימה רפאל קלצ׳קין) שמע עלי רבות. מספר סופרים יהודיים מצליחים כאן לא רע כי לכל אחד מהם יש בנוסף גם עבודה צדדית כמו עיתונות למשל. אוסישקין אומר שהרפרטואר הישן של הבימה זה טוב לאירופה. כאן צריך הצגות כמו של אוסטרובסקי ולא ריקודי עם ופולקלור ישן. כל זה שייך לעבר הברברי. השחקנים טובים.

משחקים גם חובבים, פועלים.

אסור לעשן בשבת.

הנשים כאן מכניסות לכיס הקטן את היפיפיות האמריקאיות. בתל אביב הנשים יותר טובות.

ישנתי טוב. קמתי ב 7 והתעמלתי. האמצעי היחיד נגד עייפות זה מקלחת אחרי כל נסיעה. ארוחת בוקר. הנסיעה עולה 180 פיאסטרות. המגדל הגבוה בארץ. פעם הייתה כאן תחנה גדולה לרכיבת סוסים. מדבר. אדמה חולית, מעובדת אך שוממה. אין מים. המראה עצוב. עורב, 4 נשרים והרבה חסידות. אין אף אדם.

רואים את ים המלח. נוסעים לקבר משה. במאה ה 18 , תחת השלטון הטורקי , כדי להתחרות בנוצרים, המוסלמים ערכו לכאן צעדות דתיות. ככל שמתקרבים לים המלח רואים יותר עצים, שיחים, דשא. ההרים קירחים. העשבים גדלים בשיחים נפרדים. עצי זית, אקליפטוסים וגם עצי מחט. מסביב לאגם (ים המלח) ההרים לא גבוהים במיוחד. האגם נמצא 398 מטר מתחת לפני הים. מפל שלא מנוצל לתחנת כח. מפיקים אשלגן. איזה מנזר משתמש במלח ובונה במערות. לא רחוק משם מלון אמריקאי הבנוי מפחי דלק, קני סוף וכפות דקלים. בחוף הרחצה 3 ביתנים ומקלחת. אני נכנס למים. המים בצבע ירקרק בהיר, אפור מבריק, מלוחים ושומניים. המים מחזיקים אותך אבל לטבוע אפשר. אפשר להוציא ידיים מהמים אך הגלים מכים בפנים. כשהמים חודרים לעיניים, שורף. כך גם בפצעים. בשיער לא פוגע. שחיתי 10-15 דקות אך העור לא האדים. התקלחתי במקלחת של מים מתוקים אשר מגיעים ישר מהבאר. השנה היו שני מקרי טביעה. יכלו ללמוד לשחות, לא היו טובעים. סירת מנוע אנגלית נעלמה למשך 36 שעות. המנוע נדם. חיפשו עם מטוסים אבל היה ערפל.

סדום ועמורה. סלע של אשת לוט. כל הספרות וסיפורים עם הרבה גוזמות. אם ישקו במים, לא יהיה מדבר. מים יש. בכל מקום על החול יש סימנים של מלח. אפשר לארגן סקי חול.

לאורך נהר הירדן הרבה קני סוף. לקחתי קצת אבנים למזכרת. מצאתי גם שבלול מאובן.

המקום בו יוחנן המטביל הטביל את ישוע, מסעדה יוונית.

הרבה ערבים. מי הירדן בצבע ירקרק אפור. לאורך גדות הנהר צומחת ערבה. הרבה מכוניות. הנקודה שבא היהודים עברו את נהר.

27.4.1929

הדרך ליריחו הררית, הכביש לא חלק, הרבה שיחים. מסביב למנזר עצי דקל, בננות, גינה יפה. מסביב לאגם (ים המלח)מעט ציפורים. באגם אין דגים. אואזיס של יריחו. במקום חומות יריחו המופּלוֹת, חורבות בתים בצדי הדרך. אואזיס עני. גגות מקני סוף וטיט. יש גם בתים וחוות של גרמנים , גינות עם הרדופים וורדים. את הוורדים המפורסמים של יריחו מוכרים ילדים מלוכלכים. הפרחים ריחניים, מלאים, אדומים. מגדלים בננות, חיטה, תפוזים. בתים ופחונים מפוזרים על שטח גדול. נראה כמו כפר מפוזר ולא כמו עיר. מעיין אלישע. זרם מים יוצא חפשי מהקיר ומשקה את השדות. כל העיר מחזיקה מעמד בזכות המעיין. חפירות ארכיאולוגיות ביריחו העתיקה. יש גם מוזיאון. סיימו לחפור. רואים שרידים של קירות הבתים. מנזר יווני גבוה בהרים בין סלעים חשופים. מספר בנייני אבן לבנים. מלמעלה תצפית נהדרת גם לכיוון ירושלים.

קבר או יד אבשלום אותה לקח נפוליאון כדי שאף אחד לא ירים עליו יד. קברי הכהנים הגדולים. כולם בנוים מסלע אחד, ללא כניסה. ביד אבשלום, למעלה, בחור מציע להצטלם. הר הזיתים רחב. למטה עמק ובצד השני חומות העיר העתיקה. גת שמנים. למטה כנסיה איטלקית , למעלה יוונית. קבר מרים, קבר יוסף (בעלה של מרים). הכל בידים ערביות. בניין הממשל שכור. יבנו חדש. את בניין בית המשפט שוכרים מנזירים רוסיים. מהערבים שוכרים בניין של בית החולים והפקולטה למשפטים. את הפקולטה מפעילים האנגלים. היועץ המשפטי של הממשלה יהודי. ממונה בידי הממשל הבריטי. את הפקולטה מנהל אנגלי. לומדים 4 שנים. 2-3 שעות. אחר כך שנתיים סטאז׳. אחר כך אתה עורך דין מלא. את הפקידים שולחים מאנגליה.

ד״ר ידידיה אומר: ״היינו רמאים, נוכלים, בכל מקום ניצלנו. אנחנו רוצים להיות ישרים, לחזור לארצנו, בה כל אבן, כל שיח יהיה לנו חבר״.

גברת ז׳ולדה באה לליפשיץ אשר מספר על מערכת הביטוח וקופות החולים בלטביה. עוד שני אדונים. אני נוסע עם הגברת. היא לא שמה לב אלי. אז רוזובסקי מספר שבגללי הזמינו זמר ערבי. הוא אמנם יהודי אך שר בארועים של ערבים, החתונות. שר מאוד פרימיטיבי. לפעמים דרך האף, לפעמים בוכה ואז משתתק.

שץ, יהודי מקובנה. מדבר עברית די קלוקלת.

התחיל בתאטרון. כולם באו. ואז נבהלו כי חשבו שמתרחש פוגרום וברחו. את ההצגה לא סיימו. התחיל לנגן גיטרה בלילות הירח ואז נגמרו כל הגיטרות בחנויות. אסף אמנות ליטאית. פתח בית הספר בחינם לכולם. ללא השכלה מוקדמת. לכל הגילאים. לימד מקצועות שונים. גם אמנות. מנגן גם שירים לטביים. הימנון לטבי. הימנון יהודי.

הלאומנים חפשיים יותר בהשקפות שלהם. מוותרים בקלות על התפיסות הישנות על התנ״ך. ראשו של טיטוס כדוגמא מפחידה: צוואר שמן, ראש קטן, כלומר טיפש. זה שהחריב את ירושלים אבל למעשה טיטוס היה אחד השליטים המתורבתים והטובים.

29.4.1929

מוטיבים לשירים.

בקתה ערבית. חושך. שיר נשמע מרחוק.

שומר ישן בחורבה. למה הייתי צריך לעבור את נפילת ההתלהבות ?

הערה: את הפסיכולוגיה הלאומית צריך לשנות מעירונית לחקלאית. גם אנחנו זקוקים לקולוניות חקלאיות חדשות לעבודה משותפת בסגנון הקיבוצים. קואופרטיבים, ארטלים לבניה.

שיר: פעם באו לכאן למות, עכשו באים לחיות. פעם אלוקים ברא את הארץ, עכשו עובד.

אצלנו מעט לידות, תמותה רבה. אין לנו הלטבים אחדות עם בני הלאומים האחרים. צריך שהאוטונומיה התרבותית לא תפריד אלא תאחד.

רעיונות לנאום בפרלמנט (רייניס היה חבר הפרלמנט הלטבי) : אצלנו כל אסון לאומי זאת הזדמנות לתפוס כסף ששייך לעם. אצלנו החברה כבר לא עושה כלום. רק המדינה. אנחנו צריכים לאחד אצלנו את כל הלאומים (המיעוטים) ולא כמו עכשו, כשמתכנסים ביחד רק בשביל לחלק את העוגה. יש לנו נוער ללא אידיאלים. בפלסטינה אנו עדים להתעוררות הלאומית היהודית באמצעות עבודה פיזית. אצלנו בורחים מהאדמה, כאן בורחים לאדמה. אצלנו הדת קשורה לעבר. אצלנו האל הוא זקן קבצן אבל הרי חייבים חשיבה מחודשת בעניין. אנחנו הרי הארים ואריסטוקרטים קדומים. אנחנו הגשר בין אירופה לאסיה. גם בפולקלור יש תנ״ך ובתנ״ך יש פולקלור.

הערה: למה כאן לא מדברים על נושאים אחרים אלא רק על כיבוש האדמה ?

על הערבים מספרים רק שהיחסים טובים אבל את החתונה הערבית לא מראים ברצון רב. אפילו איחרנו. תשובות ברורות ומספרים מדוייקים לא נותנים ברצון רב.

30.4.1929

חתונה ערבית. הכלה עולה עכשו הרבה כסף. 1500 לאט. החגיגה נמשכת 7 ימים. בערב האחרון החתן רוכב על סוס לבן וכולם זורקים עליו גרגירי חיטה. ואז לוקחים את הכלה הביתה. אתמול היו רקדנים מדמשק. אחת רקדה כמו פבלובה עם כוס מים על הראש.

סיפור על מינץ: לפני 47 שנים הוא בא לפה מאוניברסיטת חרקוב. אז המשיך לאמריקה ולמד רפואה. במשך 30 שנה הוא היה רופא הממשלה בארה״ב. חזר חזרה והביא במתנה לכפר שלו טלסקופ גדול. לא הסתדר, עזב. חזר שוב כי כבר לא יכול היה לסבול את אמריקה. הביא גרמופון נהדר עם 100 תקליטים. שוב לא הסתדר עם האנשים. אז הוא עזב עם אישתו. אישתו ברחה כי כאן לא היו תנאים נאותים עבורה. כעבור חודשים גם הוא עזב. בוינה התאחד עם אישתו אך מת מעצבות.

הערביות מתלבשות בשחור או כחול כהה עם קישוטים צבעוניים על החזה. מכנסיים. מעל זה חצאית, חגורה כמו לגברים.

4.5.1929

גדיינה (Gdeina). קולוניה בת 40 שנה. בשנה שעברה משכו כאן אנשים מביצות כי פתאום הופיעו זרמים תת קרקעיים. המתישבים יכלו להיות עשירים אך הפסידו 1500 לאט על טבק אשר בהתחלה נתן פרנסה טובה. לא תיכננו את זה נכון. עכשו כולם מתעסקים בתפוזים. הרבה עבודה. המתישבים בונים לעצמם בתי אבן. משקיעים בזה את כל החסכונות שלהם. הבנק החקלאי מעניק הלוואות ל 6 שנים ב 8-10% עבור ציוד חקלאי. רוטשילד נותן רק למי שמוכן לוותר על הקולקטיב. את השקדיות יכרתו כי היבול לא אחיד. ישתלו עצי אורן. יבנו בית הבראה. הצעירים של גדיינה הולכים לעבוד בעיר.

מה יגידו עמים אחרים אם היהודים לא ינצלו את ההזדמנות שניתנה להם לייסד לעמם מולדת?

אז ירדפו אותם עוד יותר כי יטענו שהם הרי עשירים והם יכולים לכונן את עצמם כאומה על אדמתה אבל מעדיפים להשאר כטפילים ולנצל אחרים. השאיפה הגדולה הופכת גם את הקטן לגדול והרעיון מתגשם. ליהודים עכשו עידן הלאומיות וגם סוציאליזם. משניהם נולדה הציונות בתור שאיפה לכונן לאום על אדמתו יחד עם השאיפה לחיי שיתוף וצדק חברתי. ציונות היא ההגשמה הרעיונית של עידן הלאומיות. הציונות כובשת לעצמה את המולדת ללא אלימות. זה כוחו של הסוציאליזם: כוח הרוח. ציונות זאת הדרך לסוציאליזם באמצעות הנשק של הסוציאליזם. מיליון אחד של יהודים יוכלו לחיות שם אבל זה עדיין רק עשירית מכל העם ולכן זאת תהיה רק דוגמא, ניסוי, בית הספר לדוגמא, הגרעין של האומה אך לא האומה עצמה.

5.5.1929

צהרים בתל אביב. נוסעים לראות קואופרטיב מצליח. גינות, שדות. מקבלים הכל: עבודה , חומרים. שכר העובדים גבוה מאשר במקומות אחרים. יש אגרונום משלהם. הדרכים נוראיות.

הערבים עניים בכל מקום. כל השטח הגדול שייך ל 3 בעלים. אני מדבר ארוכות על לטביה. היה כדאי להדפיס סקירה כה יפה אבל בטח לא תהיה לי סבלנות לחזור על הכל שוב. שאלו אותי האם בריגה מדברים גם לטבית ואיזו שפה מדברים בלטביה?

לדעתי למיעוטים אצלנו ניתן יותר מדי חופש בתחום הלשוני.

ביום הזה רייניס עם בני הלוויה שלו עזב את הארץ ולמחרת היום החבורה הגיעה לאל עריש. פחות משבוע הם בילו במצרים ומשם חזרו ללטביה

תמונות: יאניס רייניס, רופאו של רייניס אשר ליווה אותו בביקורו בארץ ואשת הרופא, ארוחת צהריים לכבודו של רייניס שערך חיים נחמן ביאליק בתל אביב.