אלכסנדר נבסקי כמשל

אלכסנדר נבסקי כמשל

רבות נכתב ונאמר על הקשר הגרמני והקשר האירופי בהקשר של  המתיחות החדשה ישנה במזרח אירופה ובעיקר על גבול רוסיה ואוקראינה וכשאומרים אירופה , אומרים בעיקר גרמניה. גרמניה היא החוליה החזקה המאחדת את האיחוד האירופי אך יחד עם זה גרמניה היא גם החוליה החלשה בכל הקשור לרוסיה.   חשבתם שזו רק התלות בגז הרוסי?  אז חשבתם.  הקשר הגרמני הרוסי הרבה יותר עמוק  והרבה  יותר משמעותי מכמה (מיליארדי) טיפות של גז.

כבר קרוב  800 שנה גרמניה מנהלת יחסי אהבה שנאה עם רוסיה.  עבור הרוסי המצוי גרמניה היא האויב הקמאי , היריב השורשי, האויב הסמלי, המייצג את כל מה שזר , שנוא ומתועב בעיני הרוסי הסלאבי האורתודוכסי.  ההיסטוריה של יחסי שנאה אהבה בין גרמניה לרוסיה חוזרת לארוע מכונן אשר נכנס לתודעה ההיסטורית התרבותית הרוסית תחת השם Ледовое побоище – הקרב על הקרח.  בהיסטוריה הגרמנית הארוע מוכר כ Schlacht auf dem Peipussee – הקרב על האגם צ׳וּד.

הארוע סמלי, המקום סמלי , המשתתפים סופר סמליים.  מדובר  בקרב שהתקיים ב 5.4.1242על האגם צ׳וד (צ׳וד זהו השם הרוסי הקדום המתייחס לכל השבטים הפינו אוגרים אשר חיו בשכנות לשבטים הרוסיים) אשר מפריד היום בין  אסטוניה ורוסיה.  האזור מסמל היום את הגבול התרבותי הפוליטי בין העולם הרוסי לבין העולם האירופי  המערבי.

המחצית הראשונה של המאה ה 13 היא התקופה של הפלישה הגדולה של העולם המערבי הנוצרי אל המחוזות (בכמעט) האחרונים באירופה אשר עוד לא קיבלו את המשיח הנוצרי כאדונם.

בחוף המזרחי של הים התיכון , הצלבנים מנהלים את הקרב המאסף שלהם ורבים מחברי המסדר הצלבני הטבטוני מתחילים להתקפל חזרה לאירופה.  המסדר הוקם בעכו בשנת 1190 כאשר במהלך מסע הצלב השלישי קבוצה של עולי רגל מצפון גרמניה (לפי גרסה אחרת קבוצה של סוחרים מצפון גרמניה) מחליטה להקים בית חולים לאחיות ואחים פצועים. למעשה מדובר במעין אירגון של חסד אשר שם לו למטרה לשפר את שרותי הרפואה בארץ הקודש עבור הנוצרים הרבים אשר הגיעו מאירופה במהלך מסע הצלב.

בפברואר 1191 האפיפיור קלמנס השלישי חותם על צו ההקמה של ״האחווה הגרמנית של מריה  הקדושה בירושלים״ אשר 7 שנים מאוחר יותר הופך מבית חולים בעכו למסדר נוצרי צבאי שמרכזו בירושלים.  המסדר עומד להשפיע רבות על הסדר הפוליטי דתי באירופה.

אבל נחזור לאירופה.  ב 1212 המסדר הטבטוני מרחיב את פעילותו בגרמניה ומרכזו המנהלי בצפון בוואריה , באזור נירנברג.

כאשר רבים מחבריו מבינים שהעניינים בארץ ישראל לא משהו וצריך לחפש תחומי פעילות  חדשים , כל מיני שליטים אירופים התחילו להזמין את החברה המובטלים מהלבנט לעשות משהו לטובת העניין הנוצרי גם באירופה. הראשון לשים עין לפליטי פלסטין היה המלך ההונגרי אנדרש השני. הוא ביקש מחברי המסדר לעזור לו עם הקומנים – השבטים הטורקיים אשר היו מציקים לו ולממלכתן בשטחי טרנסילבניה ווואלכיה.

ב 1217 האפיפיור הונוריוס השלישי הכריז על מסע הצלב כנגד השבטים האליליים של הבלטים ובעיקר כנגד השבט המערבי ביותר בארצות הבלטים – הפרוסים.  כן כן , אלה אותם הפרוסים אשר על שמם נקראה בהמשך המדינה הגרמנית הגדולה והחזקה ביותר בטרם האיחוד הגרמני.

הנסיך הפולני קונרד הראשון פנה לטבטונים וביקש את עזרתם במלחמה הקדושה כנגד האלילים הפרוסים , שנואי האל הנוצרי.

הטבטונים הגיעו לצפון פולין  ב 1231 והקימו להם מבצר אשר ממנו צמחה העיר Thorn או Torun בפולין המודרנית.

הטבטונים התקדמו אל עבר ארץ הפרוסים ובשנת 1255 הקימו מבצר  בשם קניגסברג אשר עתיד להתפתח לכדי עיר הבירה של פרוסיה.

בינתיים בשנת 1201 קבוצה של אבירים גרמנים בראשות בישופ אלברט מקימה את העיר ריגה, אשר הופכת לבירה של ליווניה. שנה מאוחר יותר בריגה נוסד המסדר הליווני אשר ב 1237 מסתפח אל המסדר החביב שלנו אשר נוסד בעכו – המסדר הטבטוני.

ב 1219 אנשי המסדר באים לעזרתו של המלך הדני ומקימים את המבצר Reval (היום עיר הבירה של אסטוניה – טאלין).

המסדר הטבטוני מתבסס לאורך החוף המזרחי של הים הבלטי מצפון פולין בדרום ועד Reval בצפון.  מצפון וממערב  לארצות  המסדר הטבטוני יושבים השבדים וממזרח להם יושבים השבטים הסלאבים אשר עתידים להפוך לעם הרוסי.

המסדר הטבטוני הגרמני הגיע להבנות עם השבדים לגבי ה Drang nach Osten – הדחיפה מזרחה, אל עבר השבטים הסלאביים.  ביולי 1240 השבדים כבר  נחלו מפלה בקרב עם הרפובליקה של נובגורוד ובאוגוסט גם אנשי המסדר הליווני יצאו מזרחה.  אגב לא נכון יהיה להגדיר  את הארועים כמלחמה בין השבטים הרוסיים לבין הגרמניים.

לצד אנשי המסדר הליווני לחמו גם אסטונים אבל גם הנסיך של פסקוב – ירוסלב וולדימירוביץ׳ אשר היה לו חשבון פתוח עם אנשי נובגורוד.  למרות המורכבות הפוליטית והעובדה שנגד הרוסים לצד הגרמנים לחמו רוסים אחרים, בהיסטוריה והמיתולוגיה הרוסית , הארוע הזה הפך לסמלי והוא עתיד להשליך על תפיסת הרוסים את עצמם כמייצגי העולם הנוצרי המזרחי האורתודוכסי הסלאבי כנגד העולם המערבי הקתולי הגרמאני.

ארצות הרוסים נפגעו מאוד במהלך הפשיטות של המונגולים, כך שהמאבק מול הכח של המסדר הטבטוני המתחזק ובעלי בריתו היווה אתגר לא פשוט לערי המדינה הרוסיות כמו נובגורוד ופסקוב.

הקרב על הקרח התרחש כאמור ב 5.4.1242.  המקורות הגרמניים ובפרט הכרוניקה הליוונית , מדווחים בהגזמה על כך שהכוחות הרוסיים עלו על הגרמנים פי 10.  בקרב ההיסטוריונים קיימות גרסאות שונות לגבי מספר המשתתפים בקרב.  יש הממעיטים לכדי כמה מאות לוחמים מכל צד. יש המגזימים לכדי 12000 עד 17000 מכל צד.  כך למשל בגרסא הרוסית של וויקיפדיה  תגלו שמהצד הרוסי היו 15-17000 לוחמים ומהצד הגרמני 10-12000.

בגרסה האנגלית של הוויקיפדיה מובא מקור מספר אמריקאי אשר יצא לאור באוניברסיטת פיטסבורג אשר מביא מספרים נמוכים בהרבה: 5000 מהצד הרוסי ו 2600 מהצד הגרמני.

הוויקיפדיה הגרמנית מביאה את הנתונים מספרו המפורסם של ההיסטוריון הגרמני Dittmar Dahlmann: Der russische Sieg über die „teutonischen Ritter“ auf dem Peipussee 1242.

לפי גרסתו מהצד הרוסי היו 3000-4000 לוחמים ומהצד הגרמני 1200-1800.

יש הבדלי גרסאות גדולים למדי בשאלת הנופלים מכל צד.

בסופו של דבר המצביא הרוסי הצליח עם כוחות עדיפים לנצח את הגרמנים והאסטים ולהדוף את ניסיונות הפלישה של הגרמנים מזרחה.

למה בהיסטוריוגרפיה הרוסית נוטים להגזים במספר הלוחמים שהשתתפו בקרב ?

המלחמה על הנרטיב כמובן.  בהיסטוריוגרפיה הגרמנית והמערבית  לא מעניקים משמעות רבה מדי לקרב.  זה היה עוד קרב מיני רבים בין הרוסים לגרמנים בחלק הזה של אירופה אבל בתודעה ההיסטורית הרוסית הקרב התקבע כסמלי למדי וכמבטא את המאבק ארוך השנים על ההגמוניה התרבותית , הדתית והפוליטית בחלק הזה של אירופה אשר מהווה כבר אז וגם היום את הגבול בין העולמות – העולם הרוסי האורתודוכסי המזרחי לבין העולם המערבי הקתולי (אז, היום בעיקר פרוטסטנטי לותרני). הנרטיב ההיסטורי הרוחני הרוסי מעניק לגבול הזה הרבה יותר משמעות מסתם גבול בין מדינות , עמים או תרבויות.  הקרב הזה מסמל עבור הרוסים לא רק נצחון נקודתי אלא את האמונה המושרשת מאוד בתודעה ההיסטורית הרוסית – רוסיה היא המגינה על האמונה הנוצרית האמיתית , האמונה האורתודוכסית שמקורה בביזנטיון אשר משם הנצרות הגיעה אל ארצות הסלאבים המזרחיים.

רוסיה היא המגינה על העמים הסלאביים המזרחיים כנגד ניסיונית של המערב הקתולי הגרמני לשעבד אותם.

האמונה הרוסית האורתודוכסית היא באופן בלעדי האמונה הנוצרית השורשית ואילו הקתולים הם הכופרים.  מכאן התפיסה הרוסית אשר הייתה מאוד פופולרית במחצית השניה של המאה ה 19 על כך שרוסיה , כמייצגת והשומרת הבלעדית של האמונה הנוצרית האותנטית , כאימפריה הגדולה והחזקה של העולם הנוצרי האורתודוכסי , חייבת לשלוט גם בקונסטנטינופוליס וגם  בירושלים.  כל מקום אליו תגיע השליטה של הכתר הרוסי ויחד איתו האמונה , התרבות והשפה הרוסית יהנה יזכה להנות מכל הטוב הזה ולכן כל מי שימצא את עצמו כחלק מהעולם התרבותי הרוסי צריך לראות את עצמו כמי שזכה להנות מהשכינה.

הנרטיב הזה היה בין השאר בין הגורמים העיקריים להשקעה הרוסית הגדולה בבניה והתרחבות  בארץ הקודש בסוף המאה ה 19.

אם בעיני העולם המערבי לקרב הזה לא הייתה משמעות רבה ולכן הוא בקושי (אם בכלל) מוכר לבוגר מערכת החינוך האירופית, הבוגר הרוסי גדל על המיתוס עוד מימי האימפריה הרוסית ועד עצם היום הזה.

עוד הצאר הרוסי, פטר הראשון ראה בשליטה בחוף המזרחי של הים הבלטי את החדירה הרוסית לאירופה.  הוא רצה בעיקר להיות חלק מאירופה, ללמוד מאירופה, אותה הוא העריץ, להתרחק מההשפעה המזרחית ולכן מהסיבה הזאת הוא גם העביר את הבירה הישנה מוסקבה מערבה , קרוב מאוד לגבול השבדי.  כך גם צארים פרו מערביים אחרים כמו הקיסרית ייקטרינה השניה, פאבל הראשון, אלכסנדר הראשון ואלכסנדר השני אבל גם הצארים אשר ראו את תפקידם בשמירה על רוסיה מהשפעה מערבית ליברלית מזיקה , כמו ניקולאי הראשון ואלכסנדר השלישי.

בעקבות הנצחון במלחמה עם השבדים כבש פטר הראשון את ארצות החוף המזרחי של הים הבלטי אך מכיוון שהוא היה בעל אוריינטציה מערבית , השאיר בידי האצולה הגרמנית , שליטי האזור , את האוטונומיה המוחלטת ממנה הם נהנו גם לפני הסיפוח לאימפריה הרוסית. הוא לא רצה להפוך את השטחים האירופים החדשים שנפלו לידיו לרוסיה הישנה.  להפך, הוא מאוד רצה שהשטחים החדשים ישפיעו על רוסיה הישנה ולכך נועדו גם הרפורמות אותן הוא הוביל.

אמנם לפטר הראשון שמור מקום של כבוד בנרטיב ההיסטורי הרוסי אך רק כסמל.  על התודעה הפוליטית , היסטורית , תרבותית רוסית השפיעו בעיקר הקיסרים השמרניים אשר   השרישו בתודעה הלאומית הרוסי את השנאה למערב ואת התפישה שרוסיה היא המשמרת את הערכים הנוצריים האורתודוכסיים האמיתיים מהשפעות הליברליזם המערבי וחובה , ממש חובה לשמור על רוסיה מחדירת התפיסות המסוכנות הללו.

אחרי המהפכה הבולשוויקית של 1917 , השלטון החדש ברוסיה ומאוחר יותר בברית המועצות קידם תפיסה שונה, לא לאומית אלא מעמדית.  אין משמעות לסמלים לאומיים , אתניים ובוודאי דתיים.  יש משמעות להזדהות מעמדית עם עמלים בעולם כולו.  אמנם התפיסה של המהפכה הכלל עולמית נדחקה לקרן זווית, הדגש הושם על ערכים כלל אנושיים, חברתיים וסוציאליים  ולא על סמלים לאומיים ודתיים.

השינוי קרה אי שם בשנת 1937.  ההוראה שניתנה  על ידי סטאלין עצמו הייתה ברורה למדי – להחיות את הגיבורים הקדמוניים של העם הרוסי.

להאדיר את המורשת ההיסטורית הרוסית.  לבסס את החינוך לא על ערכים קומוניסטיים ערטילאיים אלא על מסרים לאומיים פטריוטיים.  למען  המטרה  הזאת הורידו מהבוידעם את אלכסנדר נבסקי ואת הקרב על הקרח.  השנים הן שנות השלטון הנאצי וחיזוק הנרטיב של גרמניה כמייצגת האולטימטיבית של התרבות האירופית כנגד הברבריות המזרחית.

סטאלין הבין שרק פטריוטיזם המבוסס על ערכים ההיסטוריים קדומים, על האמונה  הישנה בתפקיד המיוחד  שיש לעם הרוסי והאימפריה הרוסית בשמירה  על המסורת והאמונה כנגד הרוחות המנשבות  מהמערב הוא שיוביל את המוני הרוסים לקרב למען המולדת.

הקמפיין הלאומי החדש בא לידי ביטוי במאמרי עיתונות , עידכון התכנים במערכת החינוך ובתרבות ההמונים.

בשנת 1937 , בשיא הטיהורים הסטאליניסטיים , הוחלט להפיק סרט בהשקעה גדולה למדי.  בתפקיד הוטל על סרגיי אייזנשטיין. אייזנשטיין יליד ריגה, בנו של אחד מגדולי אדריכלי היוגנדשטיל הריגאי (כנראה) ממוצא יהודי מיכאל אייזנשטיין.

האבא מיכאל  היה בורגני ריגאי, בוהמיין בכל רמ״ח אבריו. הבן סרגיי סלד מאורח  החיים הבורגני הנהנתני של משפחתו והוא בחר לו דרך אחרת.  סרגיי הושפע מהרעיונות של המהפכה הבולשוויקית.  אחרי שסיים בשנת 1915  את לימודיו בסנקט פטרבורג הוא נשאר לחיות בעיר ואחרי המהפכה השתלב בהתלהבות בבניית העולם החדש.

כאמור בשנת 1937 סרגיי קיבל את משימת הבימוי של הסרט הפטריוטי החדש – ״אלכסנדר נבסקי״.

סרגי אייזנשטיין ניסח את המוטו שלו בעבודה על הסרט החדש כך: ״פטריוטיזם – זה הנושא שלי. כך כתוב בדף הראשון במחברת אדר  בה ניסחתי את עיקרי  הסרט אשר מלאכת הכנתו הוטלה עלי. המשימה שלי הייתה להחיות את ארועי המאה ה 13. היה לי חשוב שהסרט החדש לא רק יעודד את אלה אשר נמצאים כבר עכשו בתוך המאבק נגד הפשיזם ברמה הבינלאומית אלא שגם יחדיר תחושת בטחון, גבורה ורעננות בתוך  כל אלה בעולם אשר  מאמינים שהפשיזם בלתי מנוצח.  הזוועות שזרעו מסדרי האבירים במאה ה 13 כמעט לא שונות ממה שמתרחש עכשו באירופה״.

ב 7.11.1938 הסרט הוצג בהקרנה מיוחדת עבור חברי הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ואושר על ידי סטאלין.   מיד לאחר מכן החלה הפצתו ברחבי ברית המועצות , מלווה בקמפיין ענק של תערוכות , הקראות , הרצאות.  ברחובות מוסקבה אפשר היה להתקל בעוברי אורח הלבושים בבגדי אלכסנדר נבסקי.  הסרט הופץ גם בחו״ל והוקרן בארוע מיוחד בבית הלבן.  רוזבלט מאוד התרגש.  ואז ב 23.8.1939 , אחרי חתימת ההסכם ריבנטרופ ומולוטוב , כדי לא לעצבן את החברים החדשים , הקרנת הסרט ברחבי ברית המועצות נאסרה כמעט כליל.

הסרט חזר לאקרנים מיד עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 והפך במהרה לעמוד התווך של החינוך הפטריוטי אשר נועד לגייס את העם כולו למאבק עם הפולש.

האסוציאציות ברורות מאוד.  כמו שאלכסנדר נבסקי הגן על רוסיה מפני ההשתלטות הגרמנית במאה ה 13, כך אנחנו , ממשיכי דרכו , נגן על רוסיה עכשו , בדיוק 700 שנה אחרי הארוע המכונן ההוא.

שימו לב שלמאבק התודעתי  האנטי נאצית לא גוייסו ססמאות קומוניסטיות , לא מאבק מעמדי , לא בניית העולם החדש חסר שייכות דתית ואתנית.  לא.  הסמלים אותם סמלים , הססמאות אותן ססמאות של רוסיה הנוצרית אורתודוכסית , מגינת העולם הסלאבי האורתודוכסי מפני האויב הקתולי המערבי.   המסרים הלאומיים או שמא הלאומניים והדתיים נשלפו מהבוידעם כי סטאלין הבין טוב מאוד שהמסרים הללו מושרשים הרבה יותר בנפש העם הרוסי מאשר האידיאלים של בניית העולם החדש חסר אתניות ודתיות.

אחרי המלחמה המסרים של ״הנשק הרוסי״ אשר הכריע את האויב פעם אחרי פעם , האויב  אשר כבר יותר מ 700 שנה מנסה לשעבד את העם הרוסי , גם הפעם יצא וידו על העליונה, שולבו בנרטיב הכולל של המאבק המתמיד מול האויב המערבי.

לפי התפיסה הזאת המערב אחרי המלחמה למעשה ממשיך לטפח את יחסי העויינות מול רוסיה , אותה עויינות אשר שורשיה בימי אלכסנדר נבסקי והקרב על הקרח, דרך הפלישה הצרפתית  מימי נפוליון בואכה מלחמת העולם הראשונה והמלחמה הפטריוטית הגדולה ועד עצם היום הזה.  זה הכל רצף של ניסיונות המערב לשעבד את רוסיה ומהצד השני הגבורה של הנשק הרוסי אשר לא נכנע לאויב.

מכאן גם הריטוריקה הסובייטית בדבר הפשיזם (ולא הנאציזם) הגרמני כי אם אתה אומר נאציזם , אתה  מצמצם את מושג לגרמניה של היטלר אבל אם אתה מדבר על  הפשיזם בגרמניה, גרמניה הנאצית פתאום הופכת חלק ממערך הרבה יותר  רחב שלתוכו אפשר להכניס למעשה את כל העולם המערבי. וזה בדיוק מה שנעשה במסגרת הנרטיב הסובייטי האנטי מערבי.  שער ברנדנבורג בברלין הוא לא סתם גבול בין הגוש המזרחי לגוש המערבי אלא קו הגבול של העולם  סובייטי הפרוגרסיבי מול העולם הקפיטליסטי המיליטריסטי והפשיסטי.  כן, אותו גוש פשיסטי אשר נכנע לנשק הרוסי ב 1945.  אלא שעכשו לגוש הפשיסטי חברו גם הבריטים והאמריקאים ולמעשה כל המערב.  הריטוריקה התחילה להשתנות בימי פרסטרויקה של גורבצ׳וב. פתאום העולם המערבי כבר לא אויב פשיסטי.  פתאום מתגלות עובדות מזעזעות על ההיסטוריה הסובייטית , פתאום צצים החוצה כל הכוחות הרדומים של הלאומנות  והגזענות בחברה  הרוסית אשר השתמשו בדיוק באותם הסמלים הלאומניים והדתיים וכמובן באנטישמיות.

עם עלייתו של פוטין לשלטון בשנת 2000 התחילה להתגבש  אסטרטגיה לאומית חדשה  אותה  אפשר לנסח במשפטים הבאים: ״רוסיה הייתה מעצמה אימפריאלית גם בימי הצאר וגם בימי ברית המועצות.  היא הייתה אחת משתי המעצמות הגדולות בעולם.  כל זה נהרס בידי המערב ושליחיו – הבוגדים בעם הרוסי ובראשם גורבצ׳וב.  אנחנו נחזיר את האימפריה.  אימפריה שתחזור להיות מעצמה עולמית. שיתחשבו בה.  שתחזיר לעצמה את השטחים האבודים.  אם לא בשליטה ישירה אז לפחות תחת ההגמוניה האימפריאלית הרוסית.  המערב הוא אותה מערב אשר פלש אלינו כבר באמצע המאה ה 13 והמאבק איתו הוא מאבק על הגמוניה פוליטית , תרבותית , אידאית.  רוסיה היא לא סתם מדינה – היא רעיון , אידיאה.  זה הרעיון היחיד אשר  עומד איתן מול ההגמוניה המערבית בראשות ארה״ב.  הגורל ההיסטורי הועיד לרוסיה את התפקיד – לעמוד בפרץ מול ההגמוניה המערבית ההורסת את כל הערכים התרבותיים והדתיים הנוצריים האמיתיים.  רוסיה היא שומרת הגחלת של מסורת הכנסיה האמיתית – הכנסיה האורתודוכסית , של העולם המסורתי. מכאן ראיה עצמית כמגינה על כל מי שנופל קרבן של התוקפנות האמריקאית המערבית הליברלית.  מכאן הקשרים המיוחדים עם כל משטר אנטי מערבי, אנטי אמריקאי.  כי הרי המעמד מחייב. אוקראינה היא הסטלינגרד של הקרמלין.  אוקראינה היא הקוסובו של רוסיה.  אוקראינה היא סמל.  מקייב התחילה הרוס.  מכאן חשיבותה , יחד עם החשיבות האסטרטגית שלה.  הפחד מהצטרפותה של אוקרינה לנאט״ו חסר כל משמעות.  נאטו נמצא כבר היום מאות קילומטרים בודדים מסנקט פטרבורג וקצת יותר מ 500 ק״מ ממוסקבה.  הצטרפותה של אוקראינה לנאט״ו מפחיד את הקרמלין לא מהפן הצבאי אלא בעיקר מהפן הסמלי.  הנה אדמה רוסית שורשית, ערש העולם הרוסי האורתודוכסי בוגד בנו וחובר למערב.  מכאן השנאה היוקדת לאוקראינה המודרנית אותה מטפח המשטר הרוסי בקרב החברה הרוסית באמצעות כלי התקשורת.  הליטאים , הלטבים והאסטונים הם בהחלט האויב אבל הם מלכתחילה היו האחר , השונה , הזר , האירופי הלותרני או הקתולי , מחובר הרבה יותר  לגרמניה וסקנדינביה או לפולין (במקרה של ליטא) מאשר לרוסיה.  מהם אין הרבה ציפיות.  אבל הבגידה של אוקראינה היא סכין בגב.  מכאן הדרך  קצרה להציג את אוקראינה כשטח בשליטה פשיסטית , שנאצים במדים צועדים ברחובותיה , כחזית המרכזית של המערב במאבק בן מאות השנים עם העולם הרוסי , שומר הגחלת.  מכאן החשיבות לנגוס יותר ויותר שטחים מאוקראינה כי הרבה מדובר בשיחרור האדמה הרוסית מהכיבוש וההגמוניה המערבית.

מכאן הריטוריקה של המאבק עם הפישזם , של שמירה על הערכים הרוסיים העתיקים אותם המערב משמיד, מכאן השימוש בסמלים הדתיים בשילוב עם הסמלים הקומוניסטיים כי אלה הסמלים של האימפריה האחרונה אשר הטילה אימה על המערב רק לפני 35 שנה.  מכאן טיפוח התודעה של הנצחון הרוסי , כן הרוסי דווקא, במלחמה עם הנאציזם.  מכאן השימוש בסמלים של המלחמה הפטריוטית הגדולה במאבק על התודעה מול המערב.  ומכאן גם אלכסנדר נבסקי. דווקא ביום הנצחון של אלכסנדר נבסקי על הכוחות הקתוליים בקרב על הקרח נקבע יום התפארת הצבאית של רוסיה.